לונדון קולינג

אנחנו שומעים את "טרז'ר" של קוקטו טווינס. ליריות. פיוטיות. ערגה. כמיהה. אהבה. איטיות. עדנה. הנאה. ערגונות. תשוקה. אהבה. שפעת השיער. המבט המתלכסן. השפתיים הבשרניות, הצבועות אדום. הצעיף שעוטף את הצוואר. היא עומדת מולי בלי חולצה. השמלה על השטיח. "אני לא משתפת פעולה", היא מקנטרת אותי, אבל כשאני אוחז בתחתונים שלה ומושך אותם למטה היא מרימה רגל אחת, ומורידה אותה, ואז מרימה את הרגל השמאלית כדי לסייע לי להסיר ממנה לגמרי.

נותרה רק החזיה, התפוסה בסיכה כסופה.

"לא עוזרת לך עם זה", היא לוחשת, אבל אני כבר משחרר את האחיזה והיא עירומה לחלוטין לאורך ולרוחב. מרימה את רגלה ובועטת בערימת הבגדים שלה.

"אני מסירה מעצמי, בושה ואשמה ופחד", היא אומרת בקולה הדק.

אני מסתכל לה בעיניים כשאני חודר לתוכה. היא מביטה בי כשהיא נחדרת. אנחנו צוללים. אנחנו עפים.

• * *

בודד הוא כאב הלב. פוקח עיניים, נסער, מביט בו. אבל רוג'ר…, אני אומר לו, מצאתי אותה, ואולי היא מצאה אותי, אחרי שלושים שנה בהן הלכתי במדבר ולא הרגשתי ככה, והנה היה באה מתוך האינסוף והיא כמעיין מים חיים מפכים, כמו מעיין של אור בלתי נדלה, ואהבתה לי היא הדבר הטוב והמופלא ביותר, ואני לא חוקר במופלא, אבל לבי מלא ביופי. אני רוצה אותה כמו מטורף.

רוג'ר אומר: "שקספיר כבר כתב שיש לנהוג במאוהבים כמו במשוגעים. לכפות אותם ולהצליף בהם בשוט, עד שיירגעו".
ורוג'ר מחייך, ספק בביטול ספק בסלחנות קשישים, וממשיך:

"נו, נו…ואם יצליפו בך, תפסיק לאהוב?"
לא.

נו, אז אתה רואה? האהבה הזו היא הכוח הכי גדול. היא מאפשרת לסבול כמעט הכל.

גם את ההמתנה הבלתי נתפסת לבואה שוב, אלי, אל בין זרועותיי…
"הרי אמרתי לך. העוצמה הזו שלך היא מגנט גדול. האהבה שלך היא הכוח שנותן לה את האפשרות לאהוב אותך כל כך… אין הרבה אנשים שמסוגלים לאהוב ככה. אהבה כזו מניעה עולם ומרעידה אדמות".

תן לעתיד לדבר בשביל העתיד. לעולם לא תשכח. המשך לנוע. חודשים רבים אחרי הערב ההוא עוד ישבתי ושמעתי את רדיוהד שרים את "לארגי":

I feel better, I feel better now you've gone

אבל זה לא יהיה נכון. לא הרגשתי טוב יותר.

היה עדיין חורף ואשתי הציתה לה סיגריה, מול הטלויזיה, והתיישבה מול עוד פרק של "החשוד העיקרי" – היא נהדרת, היא פולטת עשן ומתפעלת מהלן מירן, איזו אישה חזקה, כמו שאני אוהבת.

התנורים דלקו בבתים בקפה דלאנסי העצים בערו בתוך האח. החורף של 1993. סוויד הוציאו אלבום בכורה והחברים מתווכחים אם זה גבר ואישה מתנשקים שם על העטיפה, או אולי גבר וגבר? – ואני שומע ללא הפסקה את So Young ואת "אנימל נייטרייט" ו"Pantomime Horse". רדיוהד הוציאו אלבום בכורה, ואני מכור לרעש הנואש של "פאבלו האני", לגיטרה החורקת ב"קריפ" ולעצב ולקסם של "חושב עלייך" ו"סטופ וויספרינג". מחשמל ומערבל אותי.
וגם אדורבל המופלאים משפילד הוציאו אלבום בכורה, ואני נשאב ונמוג לתוכו, עם כל מפלי הגיטרות בערפל שמזכירים לי ילדות נעלמת, ובחוץ האדמה חומה כהה, הגגות לבנים. יום כפור יפה ואני חייב כפפות. וכובע.

עכשיו, מחוץ לפאב האנגלי בראסל סקוור, תשע בדיוק ובחוץ הערב יורד על העיר האפורה. הקפואה. היא באה. אנחנו הולכים אל המסתור הקבוע.

אני עומד מולה ומלטף את שדיה מעל השמלה הצבעונית, אדום וירוק, עם דוגמת הפרחים שמטפסים למעלה, שמלה שמזכירה לי בגד-ים צבעוני של גוטקס משנות השבעים. היא מביטה בי מגובה 165 הס"מ שלה. אנחנו לא עירומים, כמעט לא מדברים. היא מביטה בי בעיניים. אנחנו מתלטפים ואוחזים באצבעות תאוותניות ונואשות זה בזו. אני מכניס את ידיי פנימה כדי להרגיש את הפטמות, ומנשק את השפתיים הנהדרות שלה. אנחנו נוגעים. ונושמים. ומתנשמים. ומתנשקים. צוללים זה לתוך זו.

מה יהיה איתנו, היא שואלת.
מתי, אני מביט בה בפליאה.
פעם. בעתיד.
ואני מנחם אותה: תני לעתיד לדבר בשביל העתיד.
היא מניחה ראש על החזה שלי. אני רוצה להיכנס לך לגוף, היא אומרת. רוצה שתעטוף אותי. רוצה שתזיין אותי.
אני נושם ומריח את השמפו העדין שלה.
אז בואי. בואי נברח מכאן.
לאן? היא מביטה בי במבט עצוב. לאן נלך? איפה נתחבא?
יהיה לנו טוב, אני מנסה.
בלילות יהיה טוב, אבל מה יהיה בימים? ואיך נשאיר מאחור את הבית? הילדים? החיים?

ואז התרחקה מעט ממני. הביטה בי ואמרה: זה הסדק שבלב…
ושאלתי – מה איתו?
והיא אמרה: אני אצטרך ללמוד לחיות איתו.

זרועותיה ניתקו ממני, לאט, לאט, לאט. היא עמדה מולי. כבר לא נוגעת.
אני אלך ברגל. אל תלווה אותי…
למה?
כי זה יהיה הרבה יותר קשה ככה.

See you In your next life When we'll fly away
For good
אני נזכר בקול של ברט אנדרסון, בשיר האחרון בתקליט הראשון של סוויד.
Stars In our own car We can drive away
From here Far away
So far away

בפאב בחוץ הרימו כסאות על שולחנות. כיבו את האורות. גבה התרחק ממני. הסתכלתי עליה. קולות העיר. צפירת אמבולנס. טיפות קלות של גשם.
עצרי!
היא קפאה. הסתובבה.
אל תלכי ממני.

היא חזרה אלי, אל תוך זרועותיי.
אני רוצה את הברכה שלך למסע שלי. צריכה לערוך את המסע שלי חזרה. אני צריכה לחזור הביתה. אולי פעם אחזור.

זה כל כך עצוב, אני אומר לה, הקיץ נגמר, החורף עוד לא עבר ועכשיו את חוזרת לבעלך ואני לאשתי, ואנחנו נשכח אחד את השני.

לא, היא אומרת, זה יותר עצוב. הרבה יותר עצוב. כי אנחנו לא נשכח.

ארבע שנים היא הייתה איתי כל בוקר, חולקת את אותו מרחב. אותה כיתה. אותו תיכון. "אמא שלי מרוסיה ואבא שלי מסוריה", היא אמרה פעם בצחוק כששאלו אותה. ואולי בכלל להיפך, אבא רוסי ואמא סורית, אבל זה הצחיק אותה ואני זוכר את החיוך שלה מאז. היפה של הכיתה. ישירה. כשהיועצת החינוכית שאלה אותה איך היחסים שלה עם אמא שלה ענתה:

"מצויינים, כשהיא ישנה"

ועם אבא?

"כמו עם מצרים. שלום שלום, ואין שלום. ככה".

אבל היא תמיד חייכה או צחקה. מלכת בית הספר. נערה של פרסומות עם תמימות קנטרנית. פשטות מהולה בהתגרות בסביבה. המראה הנקי. הפה המלוכלך, המפתיע תמיד. לא התקרבתי אליה אף פעם. היא הייתה אי שם על כוכב אחר. הנסיכה הקטנה. זו שחלמתי עליה ארבע שנים ומעולם לא העזתי להתקרב. היא הייתה יפה מדי.
הייתי נוסע על האופנוע לתל אביב, לקנות תקליטים. מועדון האידיוטים של האטפילד אנד דה נורת' או בקרים מיוחדים המכשף של סטיב האקט, המסתורין העמום של תזמורת קפה פינגווין וגם הקסם המרחף בחדר הפרטי של ואן דר גראף ג'נרייטור. כל כך הרבה עצב ובדידות היו בי וכמה שרציתי אהבה ויופי. המוזיקה הייתה התרופה, הנחמה, היופי. ולקחתי את התקליטים בשקית וירדתי מפינסקר של בית התקליט או משינקין של אלגרו או מפאז של ככר מסריק עד לאלנבי וממשיך אל הים, מול בית האופרה הישן. עומד מול המזח ורוח הים המלוחה מכה בפניי, כמעט ולא יודע היכן אני, שומע את העיר רחוק מאחוריי, לפעמים פושט בגדים ונכנס למים לבדי, מתעטף בגלים, תלמיד תיכון מאוהב שותה שוקו משקית מול המים ולועס לחמניה שקניתי בצרכניה של זריף.
זמן ממושך הייתי עומד רטוב מול המרחב המלוח הפתוח, ומדמיין אותה עולה מתוך מעמקי הגלים, נשען על סוכת המציל בפה פעור ובעיניים עצומות, ואז פוקח את העיניים, מרגיש זרמים ותחושות ורגשות כמו תנועת מיתרים, צ'לו, ויולה, שני כינורות, חילופים בין פרקים מהירים ואטיים לסירוגין, סוויטה רגשנית בתוך לבי, סוויטת הכמיהה, הקנאה, הערגה, סונטת התשוקה. מחולות הונגרים מתחלפים, מסתחררים בתוך ראשי.

בעוד עשר דקות יסתיימו שירותי ההצלה, שואג המציל, הקהל מתבקש לצאת מהמים, ואני הולך אל האופנוע ומתניע וחוזר אל הבית שהיה ביתי, עם אמא ואבא ואחותי וביסקוויטים פטי בר, שאנחנו טובלים במשקה חם וארוחות ערב משותפות על דלפק ירוק במטבח.

====

נפגשנו במקרה שנים אחרי. הככר הייתה מוארת, הארמון מלכותי ושעון העיר צילצל, היא הייתה נשואה ואני הייתי נשוי ורגע לפני שהחלו החיים, או אולי רגע לפני שנגמרו, פתאום קרה כל מה שלא קרה, ומה שלא היה אז בין קירות התיכון. מה שלא היה לפני 10 שנים בשכונת ילדותנו, קורה עכשיו במפתיע, בעיר דוברת אנגלית. מעגל נסגר. גבר פוגש אישה ושניהם למדו פעם באותה כיתה, אבל לא אירע אז דבר כי כל דבר קורה בזמנו ושום דבר לא קורה במקרה, אבל הנה עכשיו זה ניצת בלהבות ובוער. ובוער. אני צריך אותך, כמו שהפרח צריך את הגשם, להקת אמריקה שרה.

ברדיו יש גראנג' ואאוט אוף טיים של אר.אי.אם מאמריקה ומשדרים גם בלו ליינס של מאסיב אטאק וסקרימדליקה של פריימל סקרים – אבל היא רק מבקשת את קט סטיבנס. או הנער החי היחידי בניו יורק של סיימון וגרפונקל. או משהו ישן של הביטלס. שירי ילדות שלי ושלה. ואני משמיע לה. כי אני צריך אותה כמו שהחורף צריך את האביב, את יודעת. אני צריך אותך. ליידי דארבנוויל שלי.

אנחנו נפגשים תמיד באותו מקום. באותו יום. באותה שעה. תמיד אותו מקום. יש לנו סידור קבוע בשכונה הצפונית, התחנה האחרונה של אזור 2 של הרכבת התחתית. אנחנו בוקעים מתוך האדמה והמנהרות אל לונדון הזוהרת של קפה האמנים, הולכים לאכול קרפ נוטלה עם בננות בדוכן של האחיות הבלגיות, נכנסים לחנות הספרים היפה ווטרסטונס בדרך לבלסייז פארק, מדברים ללא הרף בהליכה איטית כמו שיוט בחללית לאורך הטיילת שמביאה אותנו לקמדן טאון, חוצים את הגשר, נעצרים ליד הסכר והסירות, מסתכלים על הבנין של MTV ואני מספר לה סיפורים והיא פוערת עיני שקד, ואנחנו מריחים את העיר, למטרופולין יש ניחוח, לתקופה יש ארומה מסוימת, ואנחנו נושמים אותה, מנסים להרגיש דרך העור, את מה שמתרחש באמת, מתחת לפני השטח.

ובסוף מגיעים לדירה המוצנעת שם אני פושט ממנה את השמלה, היא תמיד לובשת שמלות ותמיד שואלת מה קוד הלבוש להיום, ואני תמיד מבקש – שמלה או חצאית, שאוכל להגיע אליה מהר, לטעום את העונג שבין ירכיה היפות, את נקודת המפגש של רגליה הלבנות. אני אוהב להשכיב אותה על גבה, לפשק אותה לאט, להרגיש בעדינות איך היא מתמסרת לי והעונג מתפשט בה כמו מדורות של אש, איך גופה הופך ליחידה אחת של שיגעון מבעבע, השרירים נמתחים, מתכווצים ואני מלקק אותה, פניי כבושים בתוך מתיקותה וידי מתוח כדי לדחוף אצבעות לפיה, והיא נושכת אותן חזק כשהיא גואה וגומרת, ואני אוהב את זה מאוד כשהיא מייללת כמו חיה בלילה, ואני לא מרפה וממשיך למצוץ בעדינות ובנחישות את טיפת הקסם ההפוכה שבין רגליה ואצבעותיי בתוכה וכולה רועדת, גופה מאבד שליטה, היא מזנקת ונופלת, דבש, פעמונים. ואז שקט ושלווה.

אנחנו מעשנים עירומים, החלון מעט פתוח, אנחנו שותים, יין או וויסקי, תלוי מי הביא מה, ואז אני מתעורר ובא אליה וכובש אותה שוב, הפעם בגופי הגדול על גופה הקטן, הרזה, החטוב להפליא, שדיה קטנים, פטמותיה זקורות מאוד, היא מניעה את האגן שלה לעברי, היא הודפת את עצמה אלי, כלפי מעלה, נועצת ציפורניים בכתפיי, תזיין אותי, היא אומרת, תעשה אותי שלך. ערפל ארגמני במוחי. אני מתפרק אל מרחבי היקום. מסך אדום מול עיני. אני שואג את שמה. גומר. ומרפה. אנחנו מדברים בשקט. אתה מטורף, היא אומרת. אין לך גבולות.
אני?
אתה האיש ללא קצה, היא צוחקת וקמטים קטנים זוהרים של יופי סביב עיניה. ככה אני אקרא לך. האיש ללא קצה ופיל קולינס שר אצל אנתוני פיליפס:

Look, see how the world goes round
Look, see how the day goes on

ואולגה צוחקת אלי, שמחה, מרצינה, מנשקת, וקולינס ממשיך לשיר:

All the time a wind is blowing
Where it's blowing next we don't know…

================

האטפילד אנד דה נורת'

סטיב האקט, ספקטרל מורנינג

התזמורת מקפה פינגווין

ואן דר גראף ג'נרייטור, החדר שלי

אנתוני פיליפס מארח את פיל קולינס – "לאן נושבת הרוח"