שנה מצחיקה, המון אלבומים של בניה הטובים של האנשות יצאו השנה – אלו שציפייה וחיכיון הסתופפו לגביהם בליבי, ולפחות אצלי היתה הרגשה של חוסר עניין – לא שלי אלא שלהם – קחו למשל אלבומים של The National, David Bazan, Destroyer, Father john Misty, Iron and Wine ועוד – כולם מבחירי ליבי ברגיל, ואיכשהו ישנה תחושה של שובע או חוסר רעב, של חוסר מאמץ, של הכל מאותו דבר מידי לגביהם… איפה הניצוצות, איפה? מקווה שזה אני ולא הם… זה אולי נתן לי תנופה להקשיב לדברים אחרים וחדשים ולא להתמגנט כמו עש לאור לשמות הגדולים. אז הנה רשימה שעשתה לי את זה השנה (אין להתייחס לסדר הכרונולוגי שכן ביום מסוים, מספר 30 יכול להימצא ראשון או שני או עשירי – בקיצור מספור זה לעשיית סדר ומה לעשיית סדר ולקצב הלב?) וכן היו עוד הרבה, ואם הייתי כותב זאת ביום אחר, תחת תאורה מובדלת אולי הרשימה היתה נראית אחרת, אולי ואולי לא – כמו שמוסיקה הינה צליל שמתדפק ונוסע – כך הרשימה הזו פלואידית ולא יותר…
30. Fleet Foxes – Crack-Up –
מודה שמספר שמיעות ראשונות לא יצרו לי את מה שבדרך כלל הלהקה הזו יוצרת אצלי. האלבום הזה נשמע לי עמוס מדי (עדיין) הן מבחינת הנושאים והן מבחינת המלודיות. זהו אלבום אישי של האיש העיקרי בלהקה Robin Pecknold אשר עשה מסע בחייו בין היתר פרישה מהחיים הציבוריים, I Am All That I Need שר פקנולד וברוח זו היצירה הזו… בסוף המוזרות של האלבום נשאה אותי על כתפיה. מדובר באלבום הכי מורכב וכבד של הלהקה הזו אך אם צולחים את מעמסתו מגלים דשאים מוריקים ותזמור של הוד והדר…
29. Tribalistas – Tribalistas –
מכירים את זה שלפעמים אנו מתאמצים יותר מדי ותוך כדי אנו תופסים עצמנו ואומרים – זה אבוד, איבדתי את זה תוך כדי מאמץ יתר, אותו רגע לא יחזור כי כיווצתי מדי… אז הנה אלבום שלא מסוגל ליפול לתוך אובדן זה – מדובר בסופר גרופ אמיתי מברזיל – Marisa Monte שהיא מלכה אמיתית חברה בפעם השניה ל- Arnaldo Antunes ול- Carlinhos Brown – עם בוסה נובה, פופ, רגאיי, ג'אז ומה לא – האלבום הראשון מ- 2002 נותר כגרורה בליבי ועדיין מצוי אצלי בכל רשימת השמעה והנה מתגדל אליו אחיו הצעיר, אותה אווירת חופש, אותו מג בירה שנשפכת לגרוני, בשמיים כחולים ושמש מזילה, וזה בפורטוגזית… היופי שבפשטות, בחוסר המאמץ, בהרמוניית הקולות – הלב נפתח…
28. Alt – J – Relaxer –
אחד האלבומים המוזרים ששמעתי, לאו דווקא שנה זו. אני כלל לא יודע אם ניתן לקרוא לבלילה הזו אלבום, שירים שאינם קשורים אחד לשני, לא במלודיה, לא בקצב, פשוט לא מסתדרים – יש פה גם שירים בינוניים ומטה כמו אותו כיסוי ל- House of the Rising Sun, וקשה להרוס שיר גדול כזה, או השיר המאסף באלבום (Pleader) ושירים שנשמעים כאילו דיוויד בואי מקיש בהם מקברו הטרי (Hit Me With That Snare), לא שזה רע אבל התרגלתי למשהו אחר… אבל מצד שני יש פה נאמנות לדרך, לקיצוניות האמנותית של הלהקה מלידס, של הקולות המלטפים, של הנון- קונפורמיזם… אני מוטה כי אני מת על הלהקה הזו… זהו אכן האלבום הפחות טוב שלהם לדעתי, אך גם בו יש שכיות חמדה (3WW, In Cold Blood ,Deadcrush) שרק החברי'ה הזו יודעת לנפק, ובעיקר המעטפת – כמו מעיל ביום סגריר – שיר אהבה דיכאוני –
27. Timber Timbre – Sincerely, Future Pollution
רוצים אלבום זועם? הנה. הוא לא נשמע ככה, אלא כמו מאובן משנות ה- 80 – עם מכונות תופים וסינטיסייזרים, צליל תעשייתי משהו, אך הוא מפציר בנו – "The sewers overflowed, while everyone was on Instagram" – והוא דוקר בדיוק – המוסיקה נשמעת כמו איזה Jazz Lounge אבל הקשבה קרובה לצלילים, לאמירה, מוכיחה אותנו על בעיותינו. מדובר בלהקה שנשמעת על תפר של הרבה סגנונות וזה היופי – יחד עם זאת היא מצליחה להעמיד ביקורת מבלי לחפור את המוח (כמו למשל Father John Misty אשר באלבום האחרון הלך חפיר מדי לטעמי). איכשהו האלבום למרות האמירה הברורה, נשמע חלומי, ההפקה, משהו בקול המונוטוני משהו של Kirk, העטיפה של האלבום – משהו פתאום דורך אותך באדישות מוגמרת כלפי הדרך בה האנושות שועטת בה… לפעמים נשמע כמו דיוויד בואי, כמו ניק קייב, לעיתים כמו חלום של דיוויד לינץ' ובסוף את מתמכר לאלבום הזה… ללהקה הזו…
26. ORI – 1986
אורי אלבוחר המכונה ORI, זמר ויוצר ירושלמי בעבר וברלינאי בהווה יצר מעשה טוויה, של עכביש, לקח לחשושים, אמירות, שכבות על שכבות, ממיסות, את הכל מסביב – מושלם ללילה שקט… אלקטרוניקה זעירה, עמוסה אך ממש לא מדי, ואם שומעים באוזניות הרי שיוצאים להם גמדים ומרקדים קלות על דפנות האוזניים, פטריות, רמשים ועוד שאר מינים…
25. Charlie Cunningham – Lines
אינגליש-מן בסביליה – יש הרבה מרכיבים שאני אוהב בשירה ובמלודיה הקרה האנגלית, וכאשר זו פוגשת בדרך אנטי-סינטזית בחום הפלמנקו מסביליה שבספרד ובניחוחות השוק כנראה נוצר מפץ של יופי, עם פריטות חזקות, עם שירה מופנמת, עם הרבה הקשבה לתרבות עצומה ושונה ועם המון שירים מעולים – האלבום הראשון של צ'ארלי תפס אותי בהפתעה ונסך בי הרבה שעות של שמיעה רצופה וענוגה – כתבתי על זה כאן למרחיבים מבינכם…
24. Floating Points – Mojave Desert
סם שפרד וחבר מרעיו לקחו נושא – מדבר מוהאבי בקליפורניה, הקרוי על שמו של שבט אינדיאני שנהג לחיות שם. הוא עטוף הרים, מתחתיו זורם נהר – מקום מוזר – ואת כל זה תוחלו לעצום אוזניים ולשמוע בעיניכם על ידי הקלקה על משולש ה- Play. אלבום אמביינט, פוסט רוק (הפצצתי עם ההבחנה) – האלבום מבוסס על סרט קצר ששוחרר, או אולי הסרט מבוסס על האלבום. שפרד, מותח את גבולות המוסיקה שלו, את הסגנון שלו, כי האלבום הקודם שהיה אחד מאהובי ב- 2015 נשמע אחרת לחלוטין… מה שגרם לי להעריך עוד יותר את האלבום הזה – הצליל המתרחב הזה, מרחיב את האוזן וממגנט אותך עד כדי שאתה מרגיש שם… התפוצצות של יהלום…
23. Hauschka – What If
אלבומו השמיני של הפסנתרן מלחין הגרמני Volker Bertelmann. מדהים אותי תמיד איך האיש הזה מגיע למקצבים של טראנס עם לחיצות על פסנתר, ולחיצות על חלקים אחרים של הפסנתר, אבל מה שיוצא גורם לך לחשוב שיש מעבר, וזו המוסיקה בסופו של דבר, היא הדבר שמעבר, מעבר לשתיקה, לדיבור, ליומיום, מעבר למוכר והסטנדרטי, מעבר להכל – הסכיתו ושמעו – כל אלבום של הברנש הזה כנראה יכנס לרשימה כזו או אחרת שלי…
22. The Album Leaf – Between Waves
עוד אחד שאני מקפיד עליו, Jimmy LaValle – הפעם לקח את זה לבד – מדובר באלבום מלא שלו – עם נימה מרגיעה של אלקטרוניות שמותחת את קו המחשבה, יש באלבום רגעים כאלו של ריקודיות המתעצמת לבהלה, לאבל, מתדפקות לכדי פתרון – כאילו מתריסים כנגד כותר האלבום, לא בניסיון לתמרן בבטחה בין הגלים, אלא בעצם לחבק אותם. הצלילים רוכבים על המים המלוחים, על ציצית הגלים, יוצרים שכבת לובן המתרפקת לבסוף על החוף וחוזר חלילה…
21. Ore – Belatedly
ORE הוא פרויקט של סם אנדרווד, נגן טובה. כן טובה, מישהו חשב לפני כן שנגן טובה יכול להחזיק לבדו, עם תמיכה קלה בצדדים, אלבום שלם? בא האיש והוכיח… ואולי באיחור רב (לפחות מבחינתי) כפי שרומז כותר האלבום. אז בגיל 35, אותו גיל, שיותר תאים מתים מאשר מתחדשים בגופנו, ולאחר התחלה של האלבום שהתאחר לאור מות אביו, זנח אנדרווד את עבודתו היומית, את הגיטרה והתחבר לצינור, וואוו איזה צינור… תרכובת של מתכת דום ופליז נמוך. תקשיבו לנשימות בין נשיפה לנשיפה, אלו רגעים שאתה מוקיר על היותך בן אנוש… ענק…
20. Elbow – Little Fiction
אני אוהב את הלהקה הזו שממשיכה בדרכה בלא ששוקטת על השמרים… האלבום הזה הוא הכי שמח של הלהקה האנגלית הזו עם ניחוחות של עצב על פתיליה. למה שמח? כי גאי גרבי, הקול שמאחורי הלהקה התחתן, הוא מאוהב, אז כל הלופים מתחדדים וחוזרים לנקודה האלמותית של תחילת האהבה, וזה עושה טוב, זה עדיין עדכני ונושך כמו שהם יודעים אך עם חלון כזה בסוף, שנפתח לעבר עתיד טוב יותר. אלבום שהתנגן לי המון השנה, בעצם כמו כל אלבום שלהם…
19. Deerhoof – Mountain Moves
מודה ומתוודה שאני נדבק יותר למוסיקה מורבידית, עצובה, כזו שמושכת לך מיתרים מהלב עד סף קריעה. אבל גם אני לא יכולתי להיות אדיש להר געש השמחה על סף הטירוף של החבריה העליזה הזו מסן-פרנסיסקו. קשה להגדיר את העניין הזה, או את הלהקה הזו בכלל, נראה לי שניתן להגדירן כ"לא קונבנציונאלי", על סף הקקופוניה לעיתים, מלודי, משוגע, מתוח – אין חוקים… אז הפסיפס הזה ליווה אותי במכונית כל בוקר הרבה שנה זו – קירץ לי תחילת יום מוצלח, עם שלושה כיסויים, כשישה שיתופי פעולה – כזה שמקשה על מוח כמו שלי לעקוב אחרי… אבל מי צריך לעקוב – רק לחייך… וכש-Satomi Matsuzaki, סולנית הלהקה הזו, עם הקול הכמעט צורמני שלה טוענת במפגיע “celebrate the future that you could have saved" ומבלי להבין זאת עד הסוף, אני מסכים…
18. Grizzly Bear – Painted Ruins
עוד להקה שהיא אב מזון, עוד פעם ניגשתי אל האלבום והתאכזבתי בראשונה, ולאחר מכן השתחרר לי שם משהו – מדובר ביצירה עכשווית, בעולם הפלסטיקי בו אנו חיים, עם ליצנים כמלכים וגיבורי תרבות של שקל וחצי, אפילו ההריסות מצוירות, הכל מעוגל, הכל מונחה מטרה, אתה מקשיב וכמו חש את הקולות המביכים, המראות והטעמים של העונה, הכל מלווה באוירה של אם נשב בלא מעש, אדישים, ונביט הרי לא יקרה כלום… נקבל את החורבן כעובדה בה מצוי היקום וחיינו יסובו סביב רעיון זה – מידי פעם יש גם נבירה במימד האנושי האישי הקטן… זהו אלבום של הקשבה, של הרמת דגל – עם אחד הקולות היותר מהדהדים כיום של אד דורסט, נראה שכמעט נוח להסכין לאיזה חורבן קטן… איפשהו, אני כן חושב שהאלבום מהודק מדי, אולי על מנת להדגיש את האמור מעלה, אך בכל מקרה מדובר באחת הלהקות היותר מיוחדות, אלו שבתו הראשון אתה יודע שזה הם, אך שלא כמו רבים עדין אומרים ומחדשים.
17. Tony Allen – The Source
עוד ענק, הוא כמו ניל יאנג, לא מפסיק, כל כך הרבה שיתופי פעולה, כל כך הרבה אלבומים – וואוו. פה הוא חוזר לצלילי ג'אז קלאסיים יותר, עם תיפוף שמהדהד לך את מצילות הלב – אלבום ארצי אך מלכותי, מחדש אך כמו נוגע בהרבה נקודות בקריירה של האיש והאגדה… אלן מתקשר עם אותם ענקים של שנות ה- 60 של Blue Note, חברים, אפריקה היא המקור, והמקור הזה הוא מפסק לבבות… ומה שיפה שהעכוז מתחיל לנוע… איי קרמבה. ואיך אלן נשמע כמו אחד שהורעב במשך שנים להקיש על משהו – אז הוא פשוט מקיש – מעולה.
16. Juana Molina – Halo
כמה כיף לשוטט – אז הנה חיפשתי משהו לגבי Jason Molina אחד מבכירי ליבי, והנה נתקלתי ביוצרת הארגנטינאית הזו. הנרטיב של האלבום הזה הוא שרב הנסתר על הנגלה, מבני פופ שנשפכים עם קול ייחודי, אפל עם קריצות, ספרדית שתמיד כיף לשמוע, ומלודיות שקורעות לך את הלב. הוקסמתי ולא נרפאתי מאז. נראה שהגברת אוהבת להתעסק בכל הקשור לאימה, האלבום הזה הינו ריקוד פיסח עם שדים ורוחות, בבית שלא ביקרו בו אלא קורי עכביש מזה שנים… יצירת אלקטרוניקה מינימליסטית ומהפנטת שקל להישאב לתוכה, היא פשוט מכניסה אותך לסיר ומתחילה לחממו…
15. Joe Henry – Thrum
על היחסים החד צדדיים שלי עם ג'ו הנרי (הוא הרי לא מכיר אותי) החלטנו יחד כאשר נחתה על אוזני יצירתו בשם Reverie מ- 2011. כבר אז אהבתי מאוד את מה ששמעתי אך החלטנו כאמור שהנרי יהא אומן שאני לא מברר אודות עברו ולא בשוטף בדבר פרי יצירתו אלא אם יוצא. כך היה גם לגבי האלבום הזה – אשר גם הוא הניב לי רגעי אושר קטנים, קורט כזה של עינוגי סיפוק שלווים ומתוקים. אז הנרי פורט על הגיטרה, כשם האלבום, יצר יופי של דבר… על אמונה, על דת ועל טבע ועל אמונה במוסיקה שהיא כמו אמונה דתית… אגב אני בטוח שיש הרבה מאחורי השירים, אני בטוח שהנרי הוא מאותם אמנים שמאחורי כל יצירה מסתתרת תמה – אבל כאמור החלטנו בעבר – הבטחנו – וכמו שבנותי אומרים לי חדשות לבקרים – הבטחות יש לקיים…
14. Courtney Barnett & Kurt Vile – Lotta Sea Lice
נו טוב, אין ספק שמדובר בחיבור השנה אם לא יותר מזה – ברנט נראית כמו הדגם הנשי של וייל או ההפך איך שתרצו להסתכל על זה. עזבו הכל שימו על האוזניים – מרגישים את ההערצה ההדדית של הוא אליה וההפך – שני מפגשי הקלטה סך הכל, נשמע ככה – פשוט נזרק על האוזן, עם מוטיב חוזר של שירה על כתיבה – הם מכסים אחד את השני – וזה נשמע מרגיע… זה נשמע כמו החבר המטומטם שלך שאתה הכי אוהב, לא משהו שצריך לקחת קשה או ללב, פשוט להיות איתו… אתם יודעים שלעיתים דווקא אותו חבר אומר או גורם להרגיש את הדבר האמיתי…
13. Kamasi Washington – – Harmony of Difference
הרבה פעמים אני שומע ג'אז וחושב לעצמי אבל איפה הלב – קשה לי יותר לאתר את מרכיב הלב במוסיקה הזו, הכל למרות שעוסק והתחיל מאימפרוביזציות, נראה מהונדס מדי (אני כמובן מדבר על הג'אז החדש). זוהי הכללה, ואולי רק על מנת להדגיש את הנקודה לגבי קמסי וושינגטון הן באלבום הקודם שלו מ- 2015 שהיה חלק מאלבומי השנה אז והן לגבי האלבום הזה – בו מושם דגש על שוניים, אם בסגנונות מוסיקה כמו פאנק, בוסה נובה, אוונגרד ועוד, ועל ההרמוניה מצד שני והכל עם הרבה רוחניות ודגש על הרבה רגש שנשפך מהכלים… כן ואפשר לקחת את המוסיקה הזו, את ההבדלים הבלתי ניתנים לגישור ולקשור אותם לאתגרים העומדים בפני האנושות, עם הלב באה המחשבה – לו הכל היה מוסיקה…
12. Jarvis Cocker and Chilly Gonzales – Room 29
שני מוטרפים שישבו יחד והעלו מחשבה אודות חדר אחד בבית מלון ספיציפי ויצאה יצירה מטורפת, מה אפשר כבר לצפות. לא אכביר במילים כי עשיתי זאת בעבר. אני מת על צ'ילי גונזאלס על הטירוף המוסיקלי שלו, וחשיפתו לקוקר רק עשתה טוב. תענוג מוזר שכזה.
11. Dirty Projectors – Dirty Projectors
גם על האלבום הזה, או על שיר מתוכו, כתבתי. אני לא מחובר כל כך ללהקה הזו, ולא ל- David Longstreth – עד האלבום הזה. הרי ידוע שכאב לבבי מנביע יצירות מרשימות… כך גם פה, מאוד גלוי, פתוח, ללא פחד שיראו אותו שבור… מאוד נוגע למרות המוסיקה הלא פשוטה של Longstreth – איך זה שלמרות האהבה זה לא… הגשר כה דקיק שגם אהבה אינה משגת…
10. Manchester Orchestra – A Black Mile to the Surface
את הלהקה הזו פגשתי אי אז עם השיר הזה שקיצר לי את המוח. מאז לא פילח לי יותר. אבל האלבום הזה, לדעתי, הכי טוב שלהם, עשה גם עשה… האלבום הזה בהחלט זכה בליבי, עם קולו המאונפף משהו של Andy Hull, מעין תוצר לוואי של נקודות ואנקדוטות בחיים – שירים מלאים, עמוסים בטקסטורה, באמירה, ובעיקר שירים מעולים, אחד אחד… המון שעות שמיעה ניפק לי זה ועל כך אני אסיר תודה… והשיר Sunshine הפך להיות המנון שלי לפני שאני נכנס הביתה לקראת הצפרדעות שלי –
I already know that I don't already know
You are the sunlight
9. This is the Kit – Moonshine Freeze
אז פתאום נפל עלי השיר מטה והזכיר לי נשכחות את יופי הנעורים עם גיטרות בפארק, עם בירה וויסקי ועוד תופינים, עד אור הבוקר, שובביות שכזו… אלבום כייפי ביותר, עשיר, עם פולק, ורוק וג'אז וקול מרגש של Kate Stables, הרוח החיה מאחורי ההרכב. ניתן לשמוע שמדובר במאמץ משותף שהוציא מלודיות אפלות ועם זאת תעלולניות שכאלה… אלבום פשוט, שכמעט והתחמק לי מהאוזן, כשיצא נתתי לו שמיעה אחת והנחתי בצד, לאחר מכן קפץ עלי כמו אומר תן לי צ'אנס – נתתי – ניצחתי…
8. The Barr Brothers – Queens of the Breakers
להקה שלא הכרתי לפני האלבום הזה. שוטטתי ונתקלתי בה ואני אפילו לא זוכר למה הורדתי, אבל ירד. ירד ועשה לי המון חסד – אחד האלבומים ששמעתי הכי הרבה השנה… מי שאוהב את The War on Drugs יהנה מאוד – לדעתי, לעניות דעתי יש לציין, יותר טוב הן מלודית, הן מבחינת מקוריות, בעצם מבחינת הכל… שירי אמריקנה עם נגיעות בלוז, פולק שזורקים אותך לכשעה של מחשבות על מרחבים קיימים וכאלו שלא…
7. Susanne Sundfør – Music for People in Trouble
אין קול כזה – היחידה שמתקרבת לזה היא שרון ואן איטן, אבל הבמה פה היא של גברת סנדפור. יוצרת אמיצה, שנראה שמשתלטת על כל ז'אנר, אם זה פופ, רוק, ג'אז – מה שתרצו (הוכחה פה). האלבום הזה בא כהפתעה אחרי פלרטוטים רבים עם פופ – הוא קשה יותר להאזנה אך המתמידים, להם תהיה תשורה – ואיזו מנחה, אלבום ענק, עם שירים שמדברים, וגורמים לך להבין שהמין הנשי הוא המין הנכון – כבר אמרתי את זה פעם – אם אני חוזר על זה כנראה שאני באמת מאמין בזה…
6. Lillie Mae – Forever and Then Some
התאהבתי – מודה ומתוודה… הקול המערב פרוע הזה, הדרומי… עם הכינור, עם קשיי היומיום -נעלתי מגפיים ועליתי על הסוס בלי לחשוב פעמיים… Lillie Mae היא יוצרת חדשה – היא גדלה בדרכים כחלק מלהקה משפחתית בה ניגנה כינור מגיל קטן – בחניונים, על גבי דוכנים – כמו בסרטים… ואז ביום בהיר איתר אותה Jack White ונתן לה את הגב וההפקה לאלבום המדהים הזה – קול בהיר עם גוונים של טל על עשב בקדמת הבוקר, עם מוסיקה כפרית, שגורמת לך לחזור לבית קטן בערבה, לזמנים שבו האמת היתה אמת ולא פלסטיק קלוף – תענוג מיושן שכזה…
5. Peter Broderick – All Together Again
הו פיטר, פיטר… מה אומר ומה אגיד – ישנם אמנים שמה שיעשו – זה יחבוט לך בלב ישר. אלבום אקלקטי של הקלטות מהעשור האחרון – כזה שנשמע כקולאז' שהורכב על הדרך תוך כדי עבודה עם כל כך הרבה אמנים בשנים האחרונות (בין היתר – Horse Feathers, She & Him). קצת חבל שהוא כזה יוצר מבוקש (לעבוד איתו) שכן הוא מוציא פחות משל עצמו, אבל כשהוא עושה כן הוא פשוט מהדהד… רוב האלבום הוא אקוסטי, ללא קולו הערב של ברודריק – אבל כמו שהוא יודע לצייר ציור, אתה מוצא עצמך שם, אם בחתונה, אם על סירה בבוספורוס, אם בכל מקום – מסוכן לנהוג עם האלבום הזה, ראו הוזהרתם, המציאות היא לא חלק ממנו… חיפשתם, אווירה, גיטרה נעימה, כינור מיופייף, פסנתר חלוש, כלי מיתר מצטלצלים… הנה…
4. Nick Hakim – Green Twins
ניק חכים, הוציא שני EPs בעבר הלא רחוק אשר עשו בי שמות – הקול שלו והגישה שלו – זה סול מזן אחר, פעם בכמה שנים, אם לא יותר, בא מישהו שממציא גישה לז'אנר, משהו שנראה כה פשוט אך לא – אז הנה הממציא האחרון של הנאו-סול או כל הגדרה שתמצאו לנכון לסינטזה בין קול שלוקח אותך למיטה, עם אלקטרוניקה חלושה, עם צלילי Fאנק, R&B וסול והיפ-הופ וג'אז ו… ואז באה היצירה הזו שאי אפשר להישאר אדיש אליה – אתה שומע את הקול של חכים וזה נשמע כמו חלום נוזלי, אתה בודק שלא נשפך לך נוזל צמיגי וחמים מהאוזן, האוזן משמיעה קולות גרגור חתוליים ואתה נכנס למצב העילאי שנקרא בעגה המודרנית "אושר"… אני יוסיף צרוף… מעין הסתכלות לעתיד דרך חלון העבר… ענקקקקקקקק…
3. Mount Eerie – A Crow Looked At Me
חככתם בדעתכם איך נשמע הרגע בו הלב נשבר? שאלתם עצמכם מהו ההבדל בין לשיר על משהו שידוע, שנחווה, למשהו שחושבים שיודעים מהו? שאלתם פעם מהו עצב? מהי נפילה לתהומות רגש? לא נתקלתי מעולם באלבום כזה… נעתקו המילים מפי… פה בכל זאת ניסיתי לתאר כנראה ללא הצלחה… יוצר ענק, ששוב מוכיח את האמירה החבוטה שאירועים קשים מיילדים יצירות שגורמות לך להאמין במשהו… ריקנות קונספטואלית היא משהו מגניב לשוחח עליו, מעין ארשת חכמה ורצינית לדובר – המתח הזה בין מודעות עצמית לבין הדחף לשחרר צרחה ראשונית לתוך בור פתוח מעצים את האלבום, ומאפשר ל- Elverum (האיש מאחורי הכינוי המוזר Mount Eerie) לעצב יצירה קודרת על מוות, שהיא עדיין מלאת פלא…
2. Aldous Harding – Party
אין הרגשה יותר טובה מאשר שמיעה של תו ראשון, קול מפתיע, פריטה היולית – בפעם הראשונה שגורמת לך להתאהב, חזק… זה אף חזק יותר שזה קורה בפעם השנייה – סיפור שהיה כך היה. אז האלבום הראשון של הניוזילנדית הפך אותי, האלבום השני שלה הפך אותי חזרה – אני לא יודע אם אני הפוך או מיושר… הלחישות שלה, האמירות שלה, הלחן שלה, הכל מבקש, הכל מטריד ומערסל במידה שווה, צלילי קטיפה ומשי לצד בכי צורם, אני לא יודע מה אבל בא לך להיות איתה שם בכתיבה, בשירה בהכל… עם המבטא הזה שלה, עם כולה… השיר הזה נבחר אבל כל שיר באלבום הזה הוא הכי טוב באלבום…
1.Benjamin Clementine – I Tell a Fly
על האלבום הראשון של הענק המעופף הזה כתבתי כאן. על האלבום הזה שהוא מספר אחד עבודי שנה זו – כאן. כל כך הרבה תרבות, הרבה פילוסופיה, הרבה מחשבה על העצמי ועל כל זה במסגרת החברתית, הכישרון שלו נוטף לכל עבר, ממש טיפות כישרון עפות מהאוזניות ששומעות את אורקסטרת האיש האחד והמיוחד הזה – עם עבר, ועתיד שעוד לפניו. לא הרבה מכירים אבל אין לי ספק שיכירו – כי זה כל כך טוב – שאין אפשרות שלא. האיש יכול לשיר אופרה ורוק, פולק, ויכול לשיר ג'אז, לדעתי אם ינסה יוכל לשיר אום כולתום – והכל באותו שיר… הוא עשה הכל באלבום הזה – שירה, לחן, נגינה, הפקה… כל שמיעה אני נדהם והולך… אתם שואלים איך בורחים מקללת האלבום השני? הנה, בורחים פנימה אל עצמך, עם הפחדים שלך, עם האהבות והשנאות, עם האנושיות שלך, והנה לפתע אתה מהווה דגם מוקטן של העולם כולו – לא סתם נאמר כי כל אדם עולם הוא… הכי טוב שאפשר…
אפילוג אודות שני אירועים מעוררי חושים…
הרבה הופעות שמעו אוזני, ראו עיני, הרגיש בהם לבי השנה – שתיים עומדות מעל הכל – רדיוהד וניק קייב. אני בסדר עם מילים אבל לא כתבתי כלום אחרי – כי הכל היה מתגמד ולא עושה חסד עם הרגעים שהושפרצו שם לכל עבר… כאשר שאלו אותי איך היה אחרי ההופעה של רדיוהד עניתי – אני בענינים אם אני נשמע מקוטע… כך אף עניתי כי קשה לצלם מהחלל ללא מצלמה מיוחדת כאשר נתבקשתי לשלוח קטעי הופעה – הכל שמור בנקודה בה טמונים רגעי לובן של אושר צרוף… רלוונטי לשתי ההופעות…
ואז אתה חושב כמה רגעים כאלו נמנעים מאיתנו, מחפשי הריגוש המוסיקלי, בשל פוליטיקות, תככים וחרא…
ושתהיה שנה יותר טובה זו הבאה, שיגיעו עוד הופעות, שיהיו עוד יוצרים ופחות פלסטיק, יותר אמת, יותר מוסיקה…
לקרוע מיתר - הבלוג של דני 