dorchys

לא כתבתי דבר ולא פרסמתי דבר תקופה, אשר נמדדת בנצח-נצחים. לא מצאתי.. דבר לכתוב. אני שואף לחיות את חיי מעניינים ומלאים אך זה עודנו בתהליכי עבודה וייצור. אני לא מוצא עניין בלתעד את השגרה, זה לא סקסי. אך כעת, לפניכם- דבר, אשר כתבתי והמחזתי בעצמי. אפצ'י ולבריאות-נתחיל.

הנה אני שם, בעיר הגדולה- עפולה, נער קצר-קומה וגבוה-מחשבה עוסק לי באימוני הכושר השגרתיים בחיי המלבלבים והמבלבלים באופן מקסים, מסיים לי סט (SET) של סקוואט (SQUAT), הלא הוא מחטב הישבן האולטימאטיבי, ע"י העברה אנכית של עשרות ומאות קילוגרמים המונחים הרמטית על גבי הגב מטה-ומעלה. בתומו של סט מחליט אנוכי כי דיי וזהו וכי הגיע הזמן לפרוט את המוט מצלחותיו המכבידות, ניגש אני לעבוד ולפרוק, צד אחר צד בזמנו שלו. הנה צד ימין וסיימתי חצי, משחרר את הצלחת מן המוט, מחזיק אותה בידיי ולא עוברת שנייה (אולי שתיים) לפני שהמוט מתעורר לחיים, משחרר עצמו מן המתלה (אשר לתמימותי חשבתי כי הנ"ל מהדק אותו למקומו בהצטיינות) ובחן של מתעמל קרקע מן הרמה הגבוהה ביותר, פוצח בסאלטה זריזה לשמאל. סאלטה זאת הסתכמה בכוח של 50 ומשהו ק"ג כפל המהירות בה קרתה התקרית כשהמוט פגע באף אחד, בעצם. אבל ברצפה, בעצם. ולמרות הבנאליות שבסיטואציה (מרעישה ככל שתיהיה) אני כעת בחרדה ונכנס למצב של שימור עצמי. צוות העובדים וההנהלה רגישים מאוד לגבי כל הפרעה למרחב הציבורי במכון. חברי מוטי ובחור אקראי נמהרים לעזור, תוך כדי שאני לוחש להם פקודות על החשיבות שבהעלמת הבלאגן לפני שיחשפו פניי כעבריין. כ-10 שניות עוברות בטשטוש ראיות והנה מבליח לו המדריך הראשון, ואני, שכבר ברחתי מזירת הפשע ולפניי הבעה מבולבלת והילוך של גור כלבים, אשר נתפס בקלקלתו, בוחר לחזור ולהתעמת עם המֶנָאייק (קראתי לא מזמן שזו נחשבת טקטיקת לחימה נבונה- להתעמת עם כוח אוייב המתקדמם לכיוונך, כדי שהנ"ל לא יצבור חלילה מומנטום).

המדריך, שמו בישראל-סרגיי, והנה הוא בחור מבוגר בשנותיו וחטוב בגופו הטומן בליבו תחושת אחריות תהומית לגבי כל שעל אבק במבנה המרובע, וכעת אומר לי דברים על חוסר-הבֵּסֵדֶריות שבהתנהלות שלי כלשאחר מכן טורח ללמדני על הצורך בפריקת המוט משני צדדיו כדי למנוע יצירת תחומי ספורט חדשים בהם מוטות כבדים מבצעים סאלטות במרחבים הומי-אדם.

ואני, עם גרוני החנוק מחרדה מלמל בתגובה כי השיעור מופנם כהלכה וכי אין צורך בתוספת לו. תוך כדי שאני מעביר את משנתי נמוכת-הפרופיל, מגיע לזירה מדריך נוסף- אלחנן שמו, צעיר בניגודו ותכול עיניים תחת גבות עבות. אלחנן, ביעילות אין כמותה מתחיל להעביר לי שיעור על חוסר-הבֵּסֵדֶריות שבפעולת ה… רגע, אני מזהה את המילים, וכך גם סרגיי כי הוא פותח בצעקה על הרפטטיביות הנשנית ומה לא.

לשמע חילופי הדברים התאוששתי לצליל ההומור, אשר גיליתי בסיטואציה, כאילו זה (ההומור) חבט בי לעוררות מן התרדמת. צעקתי גם אני: "רק שתדעו שיש צורך של פריקת המוט משני צדדיו כדי למנוע…" לתוך הקבוצה הקטנה, אשר התקבצה סביבי, בעבור התייצבות וייצוג ההמולה המתגברת. ובכך אני משנה את האנרגיה בסיטואציה, כי לפתע אחד המדריכים הנרגז-לשעבר בוחר אדם אקראי מן הקבוצה וגוער בו: "וגם אתה, שתדע זאת!" ובאופן טבעי, גם אני בוחר אדם, מרוחק גיאוגרפית וחסר-הקשר עד מאוד והטפתי לו בצעקה:"וגם אתה, שתדע!".

באופן טבעי, חיוכים חויכו וצחוקים צוחקקו וכן אנרגיה חיוביות שפעה בחיוביות. בשלב זה, התפזרו כולם ואילו אני נשארתי לעמוד במה שחשבתי לאופן מוסווה ואינקוגניטו, על החור המפליל ברצפת המכון, וזאת כדי להסתירו מעיניים סקרניות. אך נדמה שמשכתי תשומת לב מן הסוג הלא נכון, כיוון שחברי מוטי וסרגיי המדריך מצאו אותי לעוגן ובחרו לבוא ולנהל שיחה על סדרי עולם בנוכחותי, נצמדים למרחב האישי שלי כפי שרק חברי נפש אקראיים יכולים. אני, באופן טבעי מהנהן ומהדהד את דבריהם, צוחק כצריך וכשאלה מתפזרים, מכסה בסתמיות את הבור שיצרתי בעזרת ספסל סמוך, הסוד הולך איתי לקבר.

כשעה לאחר מכן, חברי מוטי מבקש את עזרתי בליווי בעת יציאתו מן המכון, כיוון שפחד שבעת היציאה, יעכבו בעל הבית ויעיר לו על עניין שולי. אני באופן טבעי משועשע שדווקא מוטי נמצא כרגע באזור הדמדומים של החרדה, ומסכים בגבורה טיפוסית ללוותו. כחלק מתכנית לא-מקורית שהמצאתי, אני פותח בשיחה עם בעל המכון, ולאחר שזו נמשכת כעשר דקות, מחפש במבטי את מוטי, לראות מה עלה בגורלו ומדוע עוד לא יצא לביתו. אני כושל בלתאר את מוטי, נעלם הבחור. אני מסיים את השיחה באלגנטיות ומסמס: "הלכת?", מקבל: עשיתי לך שלום :)". רק בריאות ושלום על ישראל.

ולפינתנו: ספרים מומלצים לקריאה

33 Strategies of War By Robert Green. MistBorn by Brandon Sanderson. The name of the Wind by Patrick Ruthfuss.

אי שם בממלכת השלג יושב ענק לבן שיער על כס מלכות צנוע וצופה בפתיתים מבריקים מיטלטלים מטה מבין צלקות השמיים. הוא יושב לבד הענק, במקום מבודד ואיו רואה אף אחד אחר. צופה קדימה שם מבטו, ככה סתם ללא מטרה כביכול. לא מניד ראש, לא מסתכל לצד. לא אוכל, לא שותה לא אומר דבר. אין למי, אין עוד אדם.

חשיבת מחשבות עיסוקו, צפייה במרחב זו מלאכתו. על כס מלכות צנוע באמצע שום מקום, בלי גג וללא קירות, רק הכס מכסה ישבנו.

מדוע הענק לבן הבלורית יושב וחושב כשיכול ללכת ולעשות, ליצור ולהתחבר; להיות אמיץ, לחוות חוויות ולזכות בתהילת עולם? כי הענק מסוג אחר, מסוג מופנם.

יודע הוא שאין ציפיות כשאתה בגפך, מי יגיד לו איך ליהיות. כך יכול הענק לבדו להיות הכי טוב בעולם, מבלי שאנשים נוספים יגרמו לו לרצות לטפס בסולם.

יש להודות שמוחצנות נחשבת ערך עליון, מנת חלקם של האלים, כה חשובה וכה נחוצה להצלחה בחיים. אך מה אם מדובר בפארסה כוזבת וכי כולם מעמידים פני מוחצנים שמחים וגאים. מה אם כולם מאמינים לשווא שפופולריות זו שאיפה לגיטימית, כמות אינ-סופית של חברים זו מטרה לחיים, ונטוורקינג יביא את המיליון?

בעולם כה עמוס, כה רווי אנשים, אשר מנסים הם לטפס אחד-אחד על השני מי ומה בדיוק מרוויח, מלבד אלו, אשר בכל מקרה עליונים בפני עצמם הם? האם אין הענק בעל השיער הבהיר צודק כשבחר בחיים השקטים? אילו עוגמות נפש חווה, אילו רגשי נחיתות, אילו אכזבות שאינן נחוצות?

יש שיגידו כי חייב האדם להתמודד עם כל אלו. אך מדוע אדם חייב להתמודד עם קשיים מלאכותיים, אשר אין הוא מחווט לחוות. מדוע לסבול מאשליות חדשות.

בכולנו יש ענק בודד וחכם כמו גם איש קטן ואמיבציונרי, אשר מחפש להגדיל עצמו ולצבור כח. אני מאמין כי עלינו להתמקד בנקודת השיוייון שבין הקטבים. למצוא זמן לעצמנו, אשר בחלקו נבריא מן הפאודה הלוחמנית-חברתית שבחוץ ובחלקו השני ניצור קצת כאוס בעצמנו. אנחנו בני אדם, חיות אנושיות אחרי הכל.

לכו למצוא לכם כס, כסא, או שולחן. מה שעובד.

דור, הענק הקטן.

רציתי לכתוב סיפור, אך לא ידעתי על מה.

רציתי לדעת לכתוב, ע"מ לקבל מחמאה.

האם זהו כל הסיפור, כל הזהות שמא מדובר בעלילת משנה, אשר בפרק אחד שבכרך עבה שבתוך ספרייה רחבה.

החליט הסופר אנוכי בוויכוח לוגי, הרי לנ"ל יתרונות פרודקטיביים ומה אנוכי אם לא פרודקטיביונר. נתחיל.

דת – למה אני אתאיסט?

דת היא חלקם של מנשקי הקמעות. אע"פ שמרגיש אשם אנוכי בשימוש במושג עדיין מרגיש כי הוא מדוייק. לא בהכרח מדובר באנשים טיפשים. אני מאמין שמיוחס להם הדימוי בשל אמונתם באמונות תפלות. נקישות על עץ, ייחוס השלכות לישויות בלתי נראות ובלתי ניתנות לכימות, אמונה ברוחות כגון עין הרע. מדובר במעיין בו אני לא מעוניין לשכשך את רגליי.

אדם מאמין יגיד על כך שאלו רק הסממנים החיצוניים של האמונה הדתית, וכי יש צורך בריטואליות זו על מנת להקריב. הקרבה היא בידול ובקודש יש קבלה של האלוהי ותחושת קרבה. אזי שמדובר בתחושה רוחנית חושב אנוכי, ובשביל התחושה הזו תקריב חיים?

מתכוון לומר סגנון חיים ואינדיבדואליות כשאומר להקריב חיים. אך מה רע בזה? תשובה: זה טיפשי.

להאמין באמונה עיוורת בדבר מה שקרי ולא לעשות זאת לבדך בעצמך חלילה, אלא בקהילה המונה רבבות כמותך, טיפשים מכדי לראות אמת או חכמים מספיק כדי להתעלם ממנה. ערמומיים מספיק מספיק בשנינות לשון-ומחשבה כדי להכחישה.

אני מקבל את החוויה הרוחנית, פעמים אחדות בחיי היה לי העונג לחוותה ונהניתי עד מאוד. אני מקבל גם את עניין הקהילה, שבטיות הינה מאפיין חזק בתמיכה האנושית. תמיכה, אשר חסרה לי בימי התבגרותי. אך אני לא מקבל את ההתכחשות לאמת, המתבטאת באמונה עיוורת.

אני שואל את השאלה האם זה רע, אמונה עיוורת? רק אם אתה מעמיד פני מאמין, דבר אשר לעיני רוחי אכן מקורה ומתרחש. מה מפריע לי בזה? השקר.

אני חושב שבשפשטות אופיינית תייגתי קבוצה מסיימת כמאסף של טיפשים עקב היותם מאמינים בדבר מה, אשר לתפיסתי פשוט אינו נכון. אני נתקל בתחושה הזו כשאני רואה את באי-חדר-הכושר, אשר מתאמנים להם בצורה לא נכונה ולא-אפקטיבית וחש בכך תחושת עליונות מסויימת. אם הנ"ל יציעו לי (בתהליך אירוני של המרה דתית) להתאמן כמותם ובדרכם ויחד איתם אהיה משועשע. הרי למה שאעשה דברים בדרך הלא נכונה עם חסרי המושג כשאני יודע טוב יותר בעצמי? כך אני מרגיש לגבי הדת.

-אני מבין שקיים סיכוי נרחב שמישהו יקרא את הפוסט הזה. חשוב לי לציין שאלו המחשבות הפרטיות שלי, ולא ניחנה בהן הכוונה לפגיעה מכוונת. אם אכן נפגעת, דבר אשר לא סביר בישראל של שנת 2015 בה כולם נפגעים מכולם מה שיוצר די-סנטיזציה מסויימת על בסיס יום-יומי, יש להשאיר טוק-בקים זועמים יחד עם שפה עילגת בכתיב ששגוי. תודה.

כשאני חושב על כך עכשיו הביטוי מנשקי קמעות שומש במקור כמונח המפחית מכבודם של יהודים יוצאי מדינות המזרח. אלוהים ישמור אך לא לזה אני מתכוון באומרי זאת. חשוב לי להבהיר. טפו טפו טפו.