חיידקי Bacillus cereus והרעלן צרוליד: הרקע המדעי לאחזור התמ"ל נוטרילון

 

לאחרונה הודיעו חברת טבע ומשרד הבריאות על אחזור אצווה בודדת של התמ"ל נוטרילון, בעקבות חשד לזיהום ברעלן צרוליד (Cereulide) מעל הרמה המותרת. רעלן זה מיוצר על-ידי חיידקי Bacillus cereus, חיידקים נפוצים מאוד בסביבה, שנבגיהם וחלק מרעלניהם עמידים לחום, לייבוש ולבישול. כשהתנאים מתאימים, החיידקים יכולים להתרבות ולייצר רעלנים, והצרוליד הוא אחד מהם.

חיידקי Bacillus cereus במיקרוסקופ אלקטרונים סורק
Mogana Das Murtey and Patchamuthu Ramasamy, Wikimedia commons

אחד מרכיבי הגלם בתמ"ל הוא חומצה ארכידונית (Arachidonic Acid), שמוספת כדי לדמות את הרכב חלב-האם. החומצה מיוצרת בתסיסה תעשייתית של פטריות קרקע מהמין Mortierella alpina, במכלי תסיסה (פרמנטורים) במפעל. כנראה שבמקרה זה זוהמה תרבית הפטרייה בנבגים של B. cereus, וכתוצאה, במהלך ייצור החומצה הארכידונית נוצר גם הרעלן צרוליד. חשוב להדגיש: החיידקים עצמם לא שרדו את תהליך הייצור – הרעלן בלבד הגיע למוצר הסופי.

צרוליד הוא פפטיד מחזורי (cyclic depsipeptide) קצר, עם חומצות אמיניות מיוחדות וקשרים אסטריים, שמקנים לו עמידות לחום, לחומצה ולעיכול. הוא מסיס בשומן ופועל כיונופור לאשלגן. בגוף האדם הוא פוגע בייצור האנרגיה במיטוכונדריה, בעיקר בתאי מערכת העיכול (אפיתל המעי) ואף בכבד. הירידה ב-ATP במעי מתורגמת לאות עצבי דרך עצב הוואגוס, שמפעיל בגזע המוח את רפלקס ההקאה, בדרך כלל תוך כמה שעות.

מבנה בסיסי של צרוליד
Wikimedia commons

במקרה הנוכחי, הצרוליד זוהה בחומצה הארכידונית במסגרת בדיקות איכות שגרתיות, והוא היה מוגבל לאצווה מסוימת בלבד. ככל הנראה, האצווה שאולי מכילה רעלן לא גרמה להרעלה אצל אף תינוק.

אותר קבר אחים ב"ג'רש" שבירדן - של נפגעי המגיפה השחורה הראשונה (המגיפה היוסטיניאנית)

בהיפודרום של העיר הרומית ג’רש שבצפון ירדן התגלה קבר אחים צפוף במיוחד, ובו כ־230 גופות שנקברו זו לצד זו בזמן קצר מאוד. תיארוך ארכאולוגי מציב את הקבורה בסוף המאה השישית או בתחילת המאה השביעית לספירה. בשיני הנקברים אותר DNA של חיידק הדבר, Yersinia pestis – ממצא ביולוגי שמאשר כי מדובר בקורבנות מגפת הדבר הראשונה, הידועה בשם המגפה היוסטיניאנית.

מגפת הדבר (המגפה השחורה) המתועדת הראשונה פרצה בשנת 540 לספירה, ככל הנראה במזרח אסיה, ומשם התפשטה למצרים, לצפון אפריקה, למזרח התיכון ולארצות אירופה סביב הים התיכון. המגפה הכתה בגלים במשך כמעט 200 שנה. היא נקראת על שמו של הקיסר הביזנטי יוסטיניאנוס הראשון, שבתקופתו הגיעה לשיאה. ההערכות הן שהמגפה גבתה את חייהם של עשרות מיליונים, ואולי אף למעלה ממאה מיליון בני אדם, ויש חוקרים הסבורים שהייתה לה תרומה משמעותית לשקיעת האימפריות הרומית והביזנטית.

העיר ג’רש הייתה בתקופה הביזנטית המאוחרת עיר מחוז משגשגת, מרכז מסחר, דת ומינהל, המקושרת ברשת דרכים לערים חשובות באזור – קיסריה, בית שאן, עזה, ירושלים, אנטיוכיה ואלכסנדריה. דרכים אלו, שהביאו לשגשוגה, שימשו גם כנתיב כניסה למגפה. לפי הערכות דמוגרפיות, אוכלוסיית העיר צנחה מכ־25,000 תושבים לכ־10,000 בלבד עד סוף המאה השביעית. מעניין לציין שג’רש אינה מוזכרת במקורות ההיסטוריים כעיר מוכת מגפה, בניגוד לערים אחרות באזור – מה שהופך את הממצא הארכאולוגי לבעל חשיבות מיוחדת.

ההיפודרום של ג’רש נבנה במאה השנייה לספירה ושימש כאתר מרוצי מרכבות במשך כ־100 שנה. לאחר מכן ננטש ייעודו המקורי, והמבנה שימש למגוון שימושים משניים – שאחד מהם היה, באופן בלתי צפוי, אתר קבורה המוני.

ההיפודרום בג'רש
צילום: Dosseman, Wikimedia commons

בחפירות שנערכו בהיפודרום, בהובלת רייס ג’יאנג (Jiang) מאוניברסיטת דרום פלורידה, נחשף קבר אחים צפוף שנוצר בפרק זמן קצר במיוחד – דפוס המוכר מאירועי מגפה. הגופות הונחו ישירות על שכבות של חרסים, כנראה מהריסות המבנה. ממצאים של “קערות ג’רש”, שחלקן לא נשרפו, מעידים על נטישה מהירה של סדנאות סמוכות, ומתארכים את הקבורה למחצית הראשונה של המאה השביעית. הקבר נאטם מאוחר יותר בעקבות רעידת אדמה גדולה שהתרחשה בשנת 649 לספירה, אשר חתמה את שכבות הקבורה ושמרה עליהן עד ימינו. כל אלה מתאימים לתיאורים ההיסטוריים של מגפת עמאוס (639–638).

כאן נכנסת הביולוגיה לתמונה.

DNA של חיידקי הדבר אותר בשמונה שיניים שנלקחו מחמישה נקברים שונים. בחיים, חלקה הפנימי של השן – המוך – מחובר לאספקת הדם, ולכן אם חיידקי הדבר היו בדם, הם הגיעו גם לשם. לאחר המוות, מעטפת השן מגינה על ה-DNA ומאפשרת את שימורו במשך מאות ואף אלפי שנים.

החלק הפנימי של השיניים נקדח, נטחן לאבקה בתנאים סטריליים, והאבקה הומסה לנוזל שהכיל שברי DNA קצרים – אנושיים וחיידקיים. בעזרת רצפים סינתטיים של DNA חיידקי, ששימשו כ”פיתיון מולקולרי”, הופרד ה-DNA של Yersinia pestis מה-DNA האנושי. לאחר מכן רוצפו השברים, ובעזרת מחשב הורכב הגנום המלא של החיידק. התוצאה הראתה שמדובר בזן יחיד של חיידקי דבר, הזהה לזן שנמצא בקורבנות המגפה באירופה (בגרמניה, באיטליה, בספרד, בבריטניה ובמקומות נוספים).

כך, לראשונה, מתחברים ממצאים ארכאולוגיים, היסטוריים וביולוגיים לאישור ישיר של התפרצות המגפה היוסטיניאנית מחוץ לאירופה - בג’רש – הוכחה מולקולרית לאירוע שהמקורות הכתובים לא תיעדו.

מקור וקריאה נוספת

המאמר - ב- Journal of Archaeological Science - מפברואר 2026 (פרסום מקדים בינואר 2026)

המגפות השחורות ששינו את ההיסטוריה = בבלוג זה - 2013

קפה Civet – הטעם, המדע ושאלות אתיות

על קפה סיבט (Civet), או בשמו המוכר יותר קפה לואק, כתבתי בעבר. קפה זה מיוצר מפולי קפה שעברו במערכת העיכול של גחן הדקלים האסייתי (Asian Palm Civet – Paradoxurus hermaphroditus). פולים מיוחדים אלה נמכרים במחירים מופרזים של 1,300–2,900 דולר לקילוגרם, לעומת כ־5.5 דולר לקילוגרם פולים רגילים. לטענת חובבי הקפה, יש לו ארומה מוגברת, טעמים עשירים יותר, ואף ערכים תזונתיים ייחודיים - תכונות שמנסות להצדיק את המחיר הגבוה. אבל האם זה באמת כך?

פירות צמח הקפה כפי שצולמו במטעים בבאלי.
צילום: Jean-Marie Hullot, wikimedia

גחן הדקלים ניזונים בעיקר מפירות הקפה הבשלים כאשר הם זמינים להם, והפירות מהווים חלק ניכר מתזונתם. הגחנים מעכלים רק את הציפה של פרי הקפה, בעוד פולי הקפה עצמם אינם מתעכלים - הם עוברים תסיסה טבעית על-ידי חיידקי המעיים של הגחן במשך כ־12 שעות ומופרשים בשלמותם בגללים. פועלי מטעים אוספים את הגללים, שולפים מהם את הפולים, קולים אותם ומייצרים מהם את הקפה היקר.

בין המטעים קיימים הבדלים דרמטיים בשיטות הגידול: בחלק מהמטעים גחני הדקלים מוחזקים בשבי בתנאים מחפירים - בכלובים צרים ותזונה בלעדית של פירות קפה. במטעים אחרים, הגחנים חיים כחלק מהמערכת האקולוגית הטבעית וניזונים מפירות הקפה באופן חופשי ונטול התערבות אנושית.

גחן הדקלים האסיאתי
צילום: Bernard DUPONT, Wikimedia Commons

הזואולוג פלאטי אלש סינו (Sinu) ועמיתיו מאוניברסיטת מרכז קראלה שבהודו בחנו את התכונות הכימיות של פולי קפה שמקורם בגללי גחני דקלים חופשיים, והשוו אותם לפולי קפה רגילים. במחקרם נאספו 68 דגימות צואה ממספר אתרים במחוז קודאגו שבדרום הודו, שכללו פולי קפה רובוסטה בשלבי בשלות שונים, והושוו ל־15–20 פולי קפה רובוסטה שנקטפו ידנית. הפולים משתי הקבוצות קלופים, מנוקים וטחונים, ונבדקו עבור תכולת חלבון, סוכר, שומן וקפאין, חומציות, פרופיל תרכובות נדיפות וחצי-נדיפות, והרכב חומצות שומן.

הממצאים העיקריים:

• לא נמצאו הבדלים מובהקים ברמות החלבון והקפאין בין הקבוצות.

• תכולת השומן הכוללת הייתה גבוהה משמעותית בפולי הגחן.

• בפולי הגחן נמצאו גם רמות גבוהות בהרבה של אסטר מתיל של חומצה קפרילית (Caprylic Acid) ואסטר מתיל של חומצה קפרית (capric acid), שתי תרכובות הידועות כמעצבות טעם וריח, לעיתים מזכירות ארומה וטעם של מוצרי חלב. החוקרים משערים שרמות מוגברות אלה תורמות לפרופיל הטעם הייחודי של קפה הגחן.

החיידקים הדומיננטיים במערכת העיכול של הגחן משתייכים לסוג Gluconobacter. תהליכי התסיסה המוכרים של חיידקים אלה מייצרים חומצות אחרות. עם זאת, עדיין לא ברור אם שני האסטרים הייחודיים מקורם בחיידקים אחרים או בתהליך כימי אחר. 

חשוב לציין שהמחקר התמקד בפולים שנאספו מגללים של גחנים חופשיים – הפולים שנוצרים במטעים שבהם גחנים מוחזקים בשבי עשויים להציג פרופיל כימי שונה, ולעיתים אף להיות פחות איכותיים. גם לקליית הפולים יש משמעות בהרכב התוצרים הסופי, אך היא לא נבדקה כאן. 

היבטים אתיים ושאלות פתוחות:

• האם זה אתי לייצר קפה ממקורות שבהם הגחנים מוחזקים בשבי בתנאים לא נאותים?

• האם ההבדלים בארומה ובטעם מצדיקים את המחיר הגבוה?

• עד כמה הקפה שנמכר לצרכן הסופי הוא "אמיתי", או שמדובר בתערובות עם פולי קפה רגילים?

בפועל, קפה לואק וגם הזיופים שלו נמכרים בהצלחה, והצרכן לעיתים משכנע את עצמו שמדובר במוצר ייחודי ושווה מחיר. מעבר לשאלות הכלכליות, הפסיכולוגיות והאתיות, חשוב להיות מודעים לעובדות המדעיות ולמקור הקפה שאתם שותים.

לסיכום:

קפה לואק הוא דוגמה למוצר יוקרתי שמקושר לטבע ולמחקר מדעי, אך מעלה גם סוגיות אתיות, סביבתיות וכלכליות. אם אתם שותים אותו - כדאי לשקול גם את ההיבטים האלו, ולא רק את הארומה והטעם.

לקריאה נוספת

המאמר - מ-Scientific reports - מאוקטובר 2025

אפשר קפה בבקשה?  - בבלוג זה - 2015

מחאה על החזקת גחן הדקלים בשבי

קקפה -  אורי פלביץ

הפתעה במעבדה: חומר ביניים אנטיביוטי יעיל פי 100 מהחומר האנטיביוטי הסופי

לרוב, כפי שמוכר לנו, המוצר הסופי של מסלול ביוסינתטי הוא הפעיל ביותר. במסלול הביוסינתטי של החומר האנטיביוטי מתילנומיצין A, נמצא חומר ביניים, פרומתילנומיצין C לקטון, שחזק ממנו פי 100, ואולי ישמש בעתיד כחומר אנטיביוטי חדש.

Streptomyces הם סוג של חיידקי קרקע שמייצרים רבים מהחומרים האנטיביוטיים המוכרים לנו, ורבים מהמסלולים הגנטיים שלהם נמצאים על פלסמידים ייחודיים. בשנת 1965 התגלה שזן מוכר של החיידק הקרקעי Streptomyces coelicolor A3(2), מייצר את החומר האנטיביוטי Methylenomycin A (מתילנומיצין A). החומר נבדק במעבדה ונמצא שהוא בעל פעילות נוגדת חיידקים בעיקר נגד חיידקים גרם-חיוביים, אך בעוצמה נמוכה יחסית לעומת חומרים האנטיביוטיים שכבר היו זמינים אז (כמו פניצילין ואריתרומיצין). לכן הוא בכלל לא הגיע לשלב הניסויים הקליניים, ולמעשה נגנז. כל הגנים האחראים למסלול הביוסינתטי לייצור המתילנומיצין A, וגם הגן לעמידות כלפיו מוקמו על הפלסמיד הגדול של החיידק - SCP1. גם המנגנון המדוייק שבו פועלת מולקולת המתילנומיצין A על תאי החיידקים הרגישים וגם המנגנון של העמידות כלפיה אינם ידועים. 

Streptomyces coelicolor
המקור:  JIC

ב-2002 הושלמה קביעת הרצף של החיידק, ובין 2006 ל-2010 הושלם תהליך המיפוי של תהליך ייצור המתילנומיצין A וזוהו מולקולות הביניים האחרונות שנוצרות. ושם שוב נעצר התהליך.  

תרשים הביוסינתזה של ייצור המתילנומיצין A. והדגמת  הפעילות האנטיביוטית
המקור: מתוך המאמר 

לאחרונה סיימה קבוצת חוקרים בראשות הביוכימאי גרגורי צ’ליס (Challis) מאוניברסיטת ורוויק (Warwick) שבקובנטרי בבריטניה, לחקור את מרכיבי המסלול הביוסינתטי רב־השלבים שבו משתמשים החיידקים כדי לייצר את המתילנומיצין A. להפתעתם, נמצא שלתרכובות הביניים, פרומתילנומיצין C ופרומתילנומיצין C לקטון, פעילות נוגדת חיידקים פי 10 ו-100 בהתאמה יחסית למתילנומיצין A: גם מינונים זעירים מ-פרומתילנומיצין C לקטון הצליחו להרוג שבעה זני חיידקים הידועים כגורמי זיהומים שקשה לטפל בהם, ביניהם Staphylococcus aureus ו-Enterococcus faecium. פרומתילנומיצין C לקטון התגלתה גם כיעילה יחסית לוונקומיצין (Vancomycin) - שמהווה טיפול של "מוצא אחרון" - כשהחיידקים עמידים לטיפולים אנטיביוטיים שגרתיים יותר, בקטילת שני זנים של E. faecium.

החוקרים הופתעו, הם ציפו שבתהליך כזה הלחצים האבולוציוניים יגרמו לכך שהמולקולה הסופית תהיה החומר האנטיביוטי היעיל יותר - ולא חומרי הביניים. אך בהחלט יתכן שלמתילנומיצין A יש תפקיד אחר בחיידקים והפעילות האנטיביוטית היא פעילות משנית. כמו כן, יתכן שמסלולי ביוסינתזה של חומרים אנטיביוטיים ידועים (ופחות ידועים) מסתירים בתוכם "מציאות" נוספות - חומרי ביניים יעילים יותר שלא נבדקו. 

החוקרים בדקו האם חיידקי E. faecium מפתחים עמידות לפרומתילנומיצין C לקטון: הם גידלו, במשך 28 ימים, את החיידקים בנוכחות ריכוזים הולכים וגדלים של פרומתילנומיצין C לקטון, במקביל הם גידלו את החיידקים עם ונקומיצין. החיידקים פיתחו עמידות לונקומיצין, אך לא פיתחו עמידות לפרומתילנומיצין C לקטון. וזו בהחלט עובדה שמעודדת את פיתוח החומר כתרופה אנטיביוטית לזיהומים חמורים. 

ומה הלאה...

חשוב לברר מה המנגנון בו פועלת פרומתילנומיצין C לקטון נגד חיידקים, ומה מנגנון העמידות כלפיה, וגם לבדוק אם היא בטוחה לשימוש בבני אדם. במקביל מנסים גם לפתח שיטה יעילה לייצור הפרומתילנומיצין C לקטון בקנה מידה גדול - לשימוש רפואי. 

הגילוי עשוי להשפיע גם על חיפוש חומרים אנטיביוטיים חדשים, כי חומרי ביניים במסלולים המוכרים עשויים להיות יעילים יותר מהמוצרים המוכרים הסופיים -  נושא שכמעט לא נחקר.

לקריאה נוספת 

המאמר - מ-Journal of the American Chemical Society - מאוקטובר 2025

סקירה על המאמר - בחדשות Nature - אוקטובר 2025

תמונה במדע - השפעת החיסון על מחלת האבעבועות השחורות - מ-1901.

 

היום לפני 48 שנים, ב-17 בנובמבר 1977, הוכחדה מהטבע מחלת האבעבועות השחורות, שקטלה בין 400 ל-500 מיליונים של אנשים מהמאה ה-17 עד המאה ה-20. וכעוד מספר דומה לאורך כל ההיסטוריה האנושית שלפני. ביום זה, בסומליה, החלים החולה האחרון ("הטבעי") מהמחלה,  שהוכחדה בזכות החיסון. תמונה זו, מ-1901, ממחישה את יעילותו של החיסון. 

ילד מחוסן (מימין) וילד חולה באבעבועות שחורות. גם הילד המחוסן חולה, אבל בצורה מאד קלה.
צילום:  Dr. Allan Warner, 1901
המקור : Edward Jenner Museum, Berkeley, UK.

התמונה ההיסטורית - מ-1901, צולמה על-ידי הרופא אלן וורנר (Warner), מבית הבידוד לחולים בלייצ'סטר (leichester), שבאנגליה. שם בודדו את החולים במחלות המדבקות:

אבעבועות שחורות (Smallpox)
חצבת (Measles)
שנית (Scarlet fever)
דיפתריה (קרמת - Diphtheria)
טיפוס הבטן (Typhoid fever)
שעלת (Whooping cough)
מחלות לא מזוהות

לכל מחלה הייתה מחלקה נפרדת כדי למנוע הדבקה צולבת.

בתמונה רואים שני ילדים בני 13, מאותה כיתה, שנדבקו בבית הספר באותו יום מתלמיד אחר שהגיע חולה. הם חלו במחלת האבעבועות השחורות - הילד הימני חוסן, השני לא. לילד הימני צריך להתאמץ כדי לראות שני פצעים קטנים שכמעט והגלידו. השני - נראה ממש נורא. הוא לא חוסן כי הוריו הושפעו ממתנגדי חיסונים. לא מצאתי מידע אם שרד את המחלה (שקטלה 60-40 אחוזים מהחולים). 

התמונה פורסמה ב-1901 ב-Atlas of Clinical Medicine, Surgery, and Pathology, ביחד עם תמונות נוספות של חולי אבעבועות שחורות. 

ב-1906, ציינו ב-Scottish Medical and Surgical Journal את חשיבות עבודתו של וורנר ותרומתה למידע על המחלה 

In 1906, the noted the importance of Warner's work:

מחלת האבעבועות השחורות נכחדה ב-1978 בזכות החיסונים נגדה. כאמור, החולה האחרון "הטבעי" היה עלי מאלין - עובד בית חולים מסומליה, שהחלים מהמחלה והיה מעורב בהמשך במאבק, שעוד לא הסתיים, להקטנת ממדי מחלת הפוליו.

החולה האחרונה במחלה, ג'נט פרקר, הייתה צלמת מדעית באוניברסיטת ברמינגהם, והנגיפים הגיעו אליה דרך מערכת האיוורור. היא הייתה מחוסנת, שאיתרע מזלה להיות בצד הלא הנכון של הסטטיסטיקה. היא לא שרדה.

לקריאה נוספת

גרסת PDF של Atlas of Clinical Medicine, Surgery, and Pathology, מ-1901, שהועלתה  ב-2015. 

40 שנה להכחדת האבעבועות השחורות: חלק א - על המחלה, הנגיפים, החיסון והמבצע העולמי שהביא להכחדתה

40 שנה להכחדת האבעבועות השחורות:  חלק ב - ג'נט פארקר - החולה האחרונה במחלה

ההיסטוריה של האבעבועות השחורות באתר ה-CDC

התייחסות באתר Snopes לתמונה - יוני 2018

פורסם לראשונה בקבוצת הפייסבוק "מדברים על חיסונים"  של עמותת "מדעת" בנובמבר 2025

 

חיסון נגד חיידקי Chlamydia pecorum להגנה על הקואלות באוסטרליה

מחלה חיידקית מהווה איום ממשי על קיום אוכלוסיית הקואלות באוסטרליה, הנמצאת בסכנת הכחדה. כניסת חיסון חדש, חד-מנתי,  כנגד החיידקים הגורמים למחלה, תוכל לסייע בשיקום האוכלוסייה. 

הקואלות (Phascolarctos cinereus) הן סמל לאומי באוסטרליה ומין דגל חשוב בנושא השימור של חיות הבר. 

הקואלה משתייכת ליונקי הכיס (marsupials). הקואלות חיות בעיקר ביערות אקליפטוס שבמזרח היבשת האוסטרלית. הן שוכנות עצים כמעט כל חייהן: ישנות, אוכלות ומטפלות בצאצאים על הענפים. הן חיות ליליות, שישנות עד 20 שעות ביממה.

הקואלות ניזונות בלעדית מעלי האקליפטוס (שרעילים למרבית בעלי החיים האחרים שבסביבתן) ואת מערכת העיכול שלהן מאכלסים חיידקים מיוחדים שמפרקים את הרעלים. בזמן המעבר מהחלב לתזונה של עלים מפרישה האם צואה מיוחדת, pap, השונה מהצואה הרגילה וכך הצאצאים מקבלים את מיני החיידקים השונים המנטרלים את הרעלים והמסייעים לעכל את העלים. 

אם וגור על גבה על אקליפטוס
צילום: Benjamint444, Wikimedia Commons

העלים דלים מאוד באנרגיה, ולכן הקואלה נעה לאט וישנה הרבה כדי לחסוך באנרגיה. גופן מותאם לטיפוס על העצים: טפרים חדים, שרירי זרוע חזקים, כפותיהן כוללות שני אגודלים מנוגדים, ויש להן ישבן "מרופד" שמאפשר ישיבה ממושכת על ענפים.

לזכרים יש בלוטת ריח על החזה, בעזרתה הם מסמנים עצים – מעין “חתימה” אישית. הנקבות ממליטות גור זעיר, עיוור וללא פרווה, שמטפס מיד לאחר הלידה אל הכיס של אמו. הגור שוהה בכיס כחצי שנה, יונק וגדל שם, ולאחר מכן נצמד לגבה של האם עוד כמה חודשים. לקואלות יש טביעות אצבע  כמעט זהות לאלו של האדם.

כיום הקואלות חוות ירידה חדה באוכלוסייה, שמקרבת אותן לסכנת הכחדה. רוב הגורמים לירידה החדה הם מעשה ידי אדם: אובדן ופיצול של בתי גידול כתוצאה מכריתת יערות האקליפטוס, כבישים רבים חוצים את בתי הגידול  והקואלות האיטיות נפגעות בתנועה עליהם. שריפות הענק של השנים האחרונות, במיוחד ב-2019–2020, כילו מאות אלפי דונמים של יערות אקליפטוס וגרמו למותן של אלפי קואלות. יקח עשרות שנים עד שבתי הגידול האלה יתאוששו. גם כלבי בית או כלבים משוטטים תוקפים וטורפים קואלות שיורדות לקרקע (למשל כדי לעבור בין עצים).

הקואלות באוסטרליה סובלות מזה עשרות שנים (לפחות 50 שנה) ממגפה של זיהומים בחיידקי Chlamydia pecorum - חיידק קרוב ל-C. trachomatis הגורם למחלות באדם. ההדבקה מתרחשת לרוב במגע מיני, אך גם דרך מגע ישיר או מאם לעוברה.

המחלה מתבטאת בדלקות עיניים חמורות שיכולות להתפתח לעיוורון, בדלקות בדרכי השתן והמין, הגורמות לפגיעה בפוריות ולמוות, במקרים הקלים יותר תתכן רק חולשה, חום, איבוד משקל, שפוגעים ביכולת לשרוד.

באזורים מסוימים ביבשת (כמו קווינסלנד וניו סאות’-וויילס) אחוז הקואלות הנגועות מגיע ל-90-70 אחוזים מהאוכלוסייה. ומודגמת שם ירידה בכמחצית של תוחלת החיים (מ-15-10 שנים ל-כ-7-5 שנים). 

בגלל כל אלה, בשנת 2022 הכריזה ממשלת אוסטרליה על הקואלה כמין הנמצא בסכנת הכחדה בכמה מדינות ביבשת, 

כבר למעלה מעשור, כדי להגן על הקואלות ולהציל אותן מהירידה במספרן בגלל חיידקי הכלמידיה, מנסים חוקרים באוניברסיטאות אוסטרלית לפתח טיפולים או חיסונים מונעים נגד Chlamydia pecorum. 

האפשרות לטיפול בחומרים אנטיביוטיים להם החיידקים רגישים, גם קשה לביצוע בקואלות בטבע, וגם כי הם פוגעים גם בחיידקי המעיים שהכרחיים לניטרול הרעלנים ולעיכול עלי האקליפטוס, וגם לא נמנעת הדבקה חוזרת בתום הטיפול. 

לכן כבר למעלה מעשור, מנסות מספר קבוצות מחקר אוסטרליות לפתח חיסונים כנגד חיידקי הכלמידיה שהמטרה העיקרית היא למצוא חיסון שיעיל לאחר מנה בודדת. המטרה העיקרית  כנגדה מתמקדים בפיתוח החיסונים היא חלבון המעטפת החיידקי MOMP (Major Outer Membrane Protein).

לאחרונה, אושר על-ידי רשויות הרפואה הוטרינרית באוסטרליה, החיסון שפותח על-ידי צוות חוקרים בהובלת המיקרוביולוגים פיטר טימס (Timms) וסם פיליפס (Phillips) מאוניברסיטת סאנשיין קוסט שבקווינסלנד, בשיתוף פעולה עם חברת Treidlia Biovet. לאחר בחינת צרופים שונים של חלבון ה-MOMP עם אדג'וונטים (חומרים מעוררי תגובה חיסונית) שונים בחמישה ניסויים נפרדים.  

החיסון הסופי, שינתן בהזרקה במנה אחת, ללא צורך במנות חיזוק, כולל את חלבוני ה-MOMP של שלושת זני הכלמידיה (A, F ו-G) המדביקים את  הקואלות  באוסטרליה, בצרוף שלושה אדג'ובנטים.  

במהלך עשור (2023-2013) עקבו החוקרים בדרום מזרח קווינסלנד אחרי 680 קואלות, מהן חוסנו 165. שאר קואלות שמשו כקבוצת הביקורת.  הם זיהו מי מהן נדבקה בכלמידיה, פיתחה מחלה ואם הבריאה או מתה ממנה. הייתה ירידה של 64% בתמותה ממחלת הכלמידיה אצל קואלות שחוסנו לעומת אלו שלא חוסנו. הקואלות המחוסנות חלו בגילאים מאוחרים יותר (8 במקום 5 שנים) בכשלוש שנים בממוצע.  שיעור החולות במחלה היה נמוך בהרבה בקרב מחוסנות. ההגנה פעלה גם בזכרים וגם בנקבות, ונשמרה שנים רבות.

החיסון שאושר ישמש גם בבתי חולים לחיות בר, גם במרפאות וטרינריות וגם בשטח. הוא ינתן במנה אחת, ללא צורך במנות נוספות, והוא צפוי להקטין את התמותה של הקואלות  מהכלמידיה בשטח בכ-65 אחוזים. לחיסון אין תופעות לוואי משמעותיות. 

מתישהו בקרוב יחל המבצע לחיסונן של עשרות אלפי קואלות (מתוך 100 אלף עד 500 אלף הקואלות שחיות באוסטרליה - אין הסכמות על מספר יותר מדוייק) בטבע. כמובן שבמקביל יהיה חשוב להמשיך ולשמר את  בתי הגידול שלהם ולסלק את הכלבים המשוטטים. אחרת, החיסון לבד לא יעזור. אם לא יעשה דבר, חוששים שהקואלות ייכחדו עד 2050. 

לקריאה נוספת

המאמר של החוקרים - מ-Nature npj Vaccines- מאוגוסט 2024

שני חיסונים לחטטת (acne) בתהליכי פיתוח.

 

כנראה שנוכל בקרוב למנוע ו/או לטפל בפצעי הבגרות שמכערים את פניהם של המתבגרים שלנו..... 

חטטת, המוכרת יותר בשמה הלועזי אקנה (acne), מתבטאת בהופעת פצעים על פני הפנים ובאזורים נוספים בגוף, בכ-80 אחוזים בבני הנוער והמבוגרים הצעירים. המצב ההורמונלי והגנטיקה הם אמנם גורמי רקע חשובים, אך בסופו של עניין פצעי המחלה החמורים נגרמים על-ידי חיידקי Cutibacterium acnes שבעבר נקראו  Propionibacterium acne. החיידקים מתיישבים על בלוטות החלב שמתחת לעור. החטטת נחשבה זמן רב לא כבעייה רפואית, אלא כבעיה קוסמטית. גישה זו מתהפכת היום, והיחס לחטטת הוא כאל מצב רפואי שראוי לטיפול. בעיקר בגלל העיתוי בו היא מתרחשת - בגיל ההתבגרות, בזמן שבה הנראות מאד חשובה - והחטטת עלולה לגרום לדכאון ולבעיות חברתיות.

Wikimedia Commons

יש טיפולים מקומיים לחטטת, אך הם זמניים ובעלי תופעות לוואי, ומייד לאחר סיומם החטטת חוזרת. ולכן נעשה מאמץ למצוא פתרון, שיהיה יעיל לטווח ארוך, ויעלים את המחלה לחלוטין. 

 על הפרק שני חיסונים חדשים שמטרתם להכיר למערכת החיסון את החיידקים גורמי המחלה, ואת האנזים העיקרי שהם מפרישים: 

חברת  סאנופי (Sanofi) עובדת על החיסון הראשון, שמיועד למי שכבר חולים בחטטת. החברה התחילה משתי אפשרויות שכתוצאה מהן תזהה מערכת החיסון חלבון מעטפת של החיידקים גורמי המחלה. האפשרות הראשונה הייתה החלבונים עצמם, והאפשרות השנייה הייתה מקטעי mRNA המקודדים אותם. בניסוי ראשוני שנעשה בחולדות נמצא שמקטעי ה-mRNA היו יעילים יותר - ביצירת נוגדנים המגיבים עם החיידקים, וחיסון ה-mRNA המשיך לניסויים קליניים ראשונים בבני אדם  - 400 מתנדבים הסובלים מחטטת בינונית - בארצות הברית, ו-200 מתנדבים נוספים הסובלים מחטטת קלה - בסינגפור. 

קבוצת המחקר בראשותו של ג'ורג' ליו (Liu) מאוניברסיטת קליפורניה שבסן-דייגו, מתמקדת באנזים היאלורונידאז - אנזים המופרש על-ידי החיידקים גורמי המחלה - הוא האנזים שמפרק בעור שלנו את החומצה ההיאלורונית - שכתוצאה ממנה מתפתחת הדלקת המקומית - שמתפתחת לפצעי החטטת המוכרים. ליו ועמיתיו הזריקו לעכברים מקטעים חלבוניים של האנזים, לאחר זמן הם "האנישו" את העור העכברי על-ידי הוספת חומר שומני, והדביקו אותם בחיידקי החטטת. החיסון מנע את החטטת בעכברים המחוסנים. בניגוד לחיסון הקודם, שמיועד למי שכבר חולה, חיסון זה אמור להנתן כמניעה לכל מי שיירצה.   

סקירה על שני החיסונים - מ-Nature - אוגוסט 2025

כתבה ב-Life Science - על החיסון של חברת סאנופי - אפריל 2025
  

המאמר על החיסון נגד ההיאלורונידאז - מ-Nature Communication - יוני 2023

שלוש חבצלות שונות פורחות עכשיו במקביל

 

הוותיקים שבינינו,  ואולי גם הצעירים יותר,  מפזמים מדי פעם את השיר הבא כל פעם שהם נתקלים  בפרחי החבצלות: 

אוֹר חֲבַצָּלוֹת - זֶמֶר שׁוֹשַׁנִּים

בַּשָּׁרוֹן עָלָה - רֵיחַ עֲדָנִים

חֲבַצֶּלֶת לָךְ - וְלִי הַשּׁוֹשַׁנִּים

בַּשָּׁרוֹן עָלָה - רֵיחַ עֲדָנִים

(שרה לוי/תנאי)

אחרים מביניהם מצטטים את שני המקורות התנ"כיים באים: 

• "אֲנִי חֲבַצֶּלֶת הַשָּׁרוֹן, שׁוֹשַׁנַּת הָעֲמָקִים" - שיר השירים ב', א'.
• "תָּגֵל עֲרָבָה וְתָפֹרַח כְּחַבַּצֶּלֶת" - ישעיהו ל"ה, א'

איננו יודעים אם החבצלת במקורות היא אכן אחת מהחבצלות המקשטות את נופי ארצנו בעונה הזו. אך הפריחה הלבנה של כל החבצלות מרשימה יותר, ואנסה לספר, על קצה המזלג, על שלושתן:  חבצלת החוף (Pancratium maritimum), חבצלת  הנגב (Pancratium sickenbergeri) ו(בת-)חבצלת קטנת-פרחים (Vagaria parviflora). 

שלוש החבצלות משתייכות למשפחת הנרקיסיים (Amaryllidaceae) - בעבר שלושתן שוייכו לסוג Pancratium, אך בעשורים האחרונים  הופרדה מהם החבצלת קטנת-הפרחים ושוייכה לסוג Vagaria.  

חבצלת החוף - חוף הסירות, הרצליה - 17 באוקטובר 2025

חבצלת החוף - תל מיכל, הרצליה - 17 באוקטובר 2025

חבצלת החוף (P. maritimum) נפוצה לאורך חופי הים התיכון, בעיקר בדיונות החוליות. היא הגדולה משלושתן ופורחת בסוף הקיץ, מאוגוסט עד אוקטובר, כשרוב הצמחייה מסביב כבר יבשה. 

הפרחים הלבנים בוהקים וריחניים מאוד, נפתחים בלילה, ולרוב נושרים אחרי כ-24 שעות. עלי הכותרת צרים ומאורכים, ובמרכזם “כוס” דמוי כתר. העלים ארוכים וצרים, ויוצאים מבצל הקבור עמוק בחול, הם מכחילים כתוצאה מציפוי שעוותי  המגן עליהם מהמלח. . בזמן הפריחה החבצלת  פורחת ללא מים,  בסביבה מלוחה יחסית.  את החבצלת  מאביקים רפרפים וחרקים ליליים אחרים.  הזרעים שחורים, קלי משקל וצפים במים,  כך הם מופצים עם הגלים לחופים אחרים. 

חבצלת הנגב - חולות ממשית  - 23 באוקטובר 2015

חבצלת הנגב - חולות ממשית  - 29 באוקטובר 2021

חבצלת הנגב (P. sickenbergeri) מאד דומה לחבצלת החוף,  אך קטנה ועדינה יותר, היא פורחת באזורים המדבריים של הנגב והערבה. היא פורחת בסתיו, בספטמבר עד אוקטובר, ללא עלים. הפרחים לבנים קטנים יותר, עם כוס פנימית קצרה יחסית. העלים (המסולסלים) מופיעים לאחר הפריחה בתקופת החורף. גם הזרעים שלה קלים ומופצים ברוח ולעיתים גם בזרימות גשם קצרות. 

בת-חבצלת קטנת-פרחים  - לטרון - 3 באוקטובר 2025

בת-חבצלת קטנת-פרחים  - לטרון - 25 באוקטובר 2019

בת-חבצלת קטנת-פרחים (V, parviflora) היא הקטנה שבחבצלות. עלי הכותרת שלה צרים ועדינים, אין לה "כוס" פנימית. גם הבצל שלה קטן יחסית. והיא גדלה בנופים סלעיים ובאזורי חורש במרבית החבל הים תיכוני. גם העלים שלה מופיעים בחורף, לאחר הפריחה - במרכזם יש פס כסוף אופייני. הזרעים השחורים מצולעים וכבדים יחסית. הם מופצים על-ידי נמלים, הנמשכים לגופיף שומני הצמוד לזרע. 

נצלו את התקופה ובקרו אותן ...

מקורות והרחבות

חבצלת החוף - אורי פרגמן ספיר - באתר צמחיית ישראל

חבצלת החוף - מייק לבנה - באתר צמח השדה (קק"ל)

אלול תשע"ה – חבצלת החוף - שיר ורד - "כלנית" 2 (2015)

חבצלת החוף Pancratium maritimum – פורחת בחוף הים (אוגוסט 2015), "פורחים עכשיו" - אבי שמידע - "כלנית" 2 (2015)
חבצלת הנגב - אורי פרגמן ספיר - באתר צמחיית ישראל

חבצלת הנגב - דרור מלמד - באתר צמח השדה (קק"ל)
בת-חבצלת קטנת פרחים - מייק לבנה - באתר צמח השדה (קק"ל)|

בת-חבצלת קטנת-פרחים גיאופיט מוגן מרשים בפרחיו הלבנים - ערגה אלוני -  "כלנית" 9 (אוקטובר 2023)

"האבקה בראי ישראלי" - אמוץ דפני ודיני איזיקוביץ' - הוצאת פרדס. 2023

•